מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פרץ מנצור תעשיות בע"מ

החלטה

התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה כספית על סך 40,000 ₪. בהתאם לנטען בכתב התביעה, ביטחה התובעת את מקום עסקה של הנתבעת בבניין ברחוב החרש 17, נס ציונה. ביום 21.5.2001 אירעה פריצה ונגנבו פריטים שונים ממקום עסקה של הנתבעת. בישיבה שהתקיימה במשרדו של עורך דין אבנר אשד ביום 16.8.2001, סיכמו הצדדים כי התובעת תפצה את הנתבעת בסכום הנזק שנגרם תוך שהיא תגיש תביעת שיבוב כנגד צד ג' (להלן - ההסכם). הנתבעת התחייבה כי בכל מקרה בו תביעת התובעת כנגד צד ג' תידחה ו/או תימחק, תשיב הנתבעת לתובעת 40,000 ₪ בתוך 21 יום מקבלת פסק דין חלוט וסופי בעניין.

לימים, הוגשה תביעה כאמור כנגד צד ג' לבית משפט השלום ברחובות אשר נדחתה בפסק דין מיום 1.10.2007 ועל כן דרשה התובעת מהנתבעת להשיב לה 40,000 ₪ אולם הנתבעת לא נענתה ומכאן התביעה.

הנתבעת טוענת להגנתה כי בהתאם להסכם הרי שהתנאי להשבת 40,000 ₪ היה רק במקרה שהתביעה כנגד צד ג' תסולק על הסף, כלומר, כאשר הבסיס לתביעה יישמט מלכתחילה. לטענתה, רק במקרה של כשלון התביעה על סף הן מהטעם של דחייה על הסף והן מהטעם של מחיקה על הסף, יהיה עליה להשיב כספים לתובעת.

עוד טוענת הנתבעת כי התביעה הוגשה לאחר שחלפו כ-4 שנים ומדובר בשיהוי. התנהלותו של מנהל התובעת בדיונים גרמה לה נזק והתובעת אף סירבה להגיש ערעור על פסק הדין. הלכה למעשה, כך טוענת הנתבעת, האינטרס בתביעה כנגד צד ג' היה של התובעת וזו הכשילה את ההליך בניגוד לאמור בסעיף 5 להסכם אשר בו נקבע כי על התובעת לעשות את כל הנדרש בשם הגשה וניהול יעיל של התביעה כנגד צד ג'.

עוד טוענת הנתבעת כי התברר במהלך המשפט כנגד צד ג' כי מנהל התובעת שהיה עד מרכזי בתביעה, ואשר ערך את ההסכם אשר נחתם במשרדו והוא הצהיר בפני מנהלת הנתבעת כי כל המסמכים בידו ואין ממה לחשוש מהגשת תביעת שיפוי שכן הדוח"ות, השמאות והחוקרים שבידיו מחזקים את הגשת התביעה ואולם לאור סכסוך שפרץ בינו לבין התובעת במהלך המשפט הוא נאלץ לעזוב אותה. עוד טוענת הנתבעת לכך שהתובעת ניהלה את ההליך בבית המשפט ברשלנות ובקלות דעת וכי גרמה לה לפגיעה בשם הטוב, לעוגמת נפש ולנזקים כספיים כבדים ולהוצאות מיותרות של עשרות אלפי שקלים, ואם הייתה יודעת מכך לא הייתה חותמת כלל על ההסכם.

בפתח הדיון טען ב"כ הנתבעת להתיישנות, אולם טענה זו יש לסלק על הסף כבר עתה, שכן המקום הראשון להעלותה היה במסגרת בקשת הרשות להתגונן ושם לא הובאה הטענה כלל, ועל כן אין להדרש לה.

אביא את הסעיף בהסכם, שהינו ליבת המחלוקת בין הצדדים, כלשונו, שכן נוסחו המדוייק חשוב להכרעה בעניין; וכך נקבע בו: "החברה המבטחת (להלן "הצדדים") מסכימים בזאת כי במקרה שתביעת החברה תידחה ו/או תמחק על הסף תשיב החברה למבטחת סך כספי של 40,000 ₪ בתוך 21 יום מקבלת פס"ד חלוט וסופי בעניין".

דומני כי במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, טמון הפתרון בלשון ההסכם ובפרשנות ההגיונית והמתבקשת שיש ליתן לאותו סעיף בהסכם, כמצוטט לעיל, ולאור ההלכות של בית המשפט העליון יש לפנות ללשון החוזה אשר לה משקל מכריע. במקרה זה מדובר בסעיף החובק כל כולו מונחים משפטיים המצויים בתחום ידיעתו ועבודתו של בית המשפט.

אך לאחרונה נדרש בית המשפט העליון לשאלת פרשנות החוזה, בזיקה להוראות סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, כפי שתוקן לאחרונה. בית המשפט קבע הלכה ולפיה, בתמצית, חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד ביהמ"ש, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. בית המשפט קבע כי ללשון החוזה משקלה חשוב ומשמעותי. בית המשפט העליון פסק ברוב דעות, כי תיקון מספר 2 לחוק החוזים, מינואר 2011, לא הביא לשינוי אמיתי במצב המשפטי הנוהג לגבי פרשנות חוזים. מדובר באימוץ השיטה הפרשנית שהונהגה בעניין אפרופים ובדנ"א בעניין מגדלי הירקות, לפיה יש להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית באמצעות לשון החוזה ונסיבותיו, תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בתהליך הפרשנות (ראו: רע"א 3961/10 ‏המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ ).

פרשנות הנתבעת כי רק סילוק על הסף של התביעה כנגד צד ג' מזכה את התובעת בהשבת הכספים אינה יכולה לעמוד: סילוק על הסף, הינו מונח הטומן בחובו הן מחיקה על הסף (תקנה 100 לתקסד"א) והן דחיה על הסף (תקנה 101 לתקסד"א). ההבדל המהותי בין הפעלת סמכותו של בית המשפט על פי אחת משתי החלופות, נוגע לתוצאה המשפטית הנובעת מכך. בעוד שדחיית תביעה על הסף מהווה מעשה בית דין בין הצדדים לתביעה, באופן המסיים את ההליך ושולל את האפשרות לחדשו בעתיד, אין זו התוצאה הנובעת ממחיקתה של תביעה על הסף. אמנם מחיקתה של תביעה על הסף מסיימת את ההליך בין הצדדים, אך היא אינה מונעת את חידושה בעתיד, עת יבשילו התנאים לכך או ירפאו הפגמים שהביאו למחיקתה מלכתחילה.

לאחר שבחנתי את הסעיף בהסכם שבין הצדדים הגעתי למסקנה שלא רק במקרה של סילוק על הסף על הנתבעת להשיב כספים אלא גם במקרה שהתביעה נדחית לגופה, ואסביר. הצדדים השתמשו בביטוי "ו/או" בין המילה "תדחה" לבין "תימחק". ביטוי זה מציין שברשימה של שתי מילים המחוברות באמצעות צירוף זה תתרחש לפחות אפשרות אחת, אך ייתכן שיתרחשו שתיהן גם יחד.

לפיכך, תתכנה שתי אפשרויות לקרוא את הסעיף: האחת, שהתביעה תמחק על הסף (שאז גם ניתן להגישה מחדש) או שהתביעה תדחה על הסף ואז יקום מעשה בית דין; השנייה, שהתביעה גם תמחק וגם תדחה על הסף, תוצאה זו אינה אפשרית מבחינה משפטית ולוגית שכן הנפקות המשפטית שונה בשני המקרים ואין תוצאת הליך אחד מתיישבת עם תוצאת ההליך האחר, מאחר ודחייה על הסף יוצרת מעשה בית דין. מכאן, שהאפשרות היחידה לפרש את הסעיף היא האפשרות הראשונה, קרי או מחיקה על הסף או דחייה על הסף. אלא, שבכך לא נפתרה הבעיה שכן לשיטת התובעת גם דחיית התביעה לגופה מזכה אותה בהשבה, ועל כן יש לבחון את הסעיף בשלמותו.

הסיפא של הסעיף בהסכם מסתיימת במילים "...קבלת פסק דין חלוט וסופי בעניין". פסק דין ניתן בדרך כלל לאחר שבית המשפט שמע את העדים ובחן את הראיות והוא מכריע בסכסוך בין הצדדים (אלא אם ניתן פסק דין בהעדר, במקרים המתאימים). פסק דין חלוט הוא כידוע פסק דין שלא ניתן לערער עליו. כאשר בית המשפט מוחק תביעה על הסף, ממילא אין הוא נותן פסק דין והדברים ברורים; אך גם כאשר הוא דוחה תביעה על הסף, אין בית המשפט נותן פסק דין אלא בעצם מתן ההחלטה מסתיים הדיון בתיק .

לפיכך, הפרשנות הנראית לי לנכון היא שהמילה "תדחה" בהסכם מוסבת על הסיפא של הסעיף קרי, דחיית התביעה עקב פסק דין חלוט וסופי לאחר ניהול הליך, ואילו המילה מחיקה מתייחסת רק להליך של מחיקה על הסף. הטעם הוא שאין כל הגיון שבית המשפט ייתן "פסק דין" בנוסף להחלטה הדוחה תביעה על הסף, שכן ההחלטה עצמה לדחייה על הסף, היא היא שמקימה מחסום ומעשה בית דין, ומי שבקשתו לדחייה על הסף התקבלה אינו זקוק לפסק דין בנוסף לכך.

כפי שכבר קבעתי לעיל, מחיקה ודחייה אינן יכולות לדור יחדיו בכפיפה אחת באותו סעיף. צא ולמד: מחיקת התביעה על הסף אינה מקימה מעשה בית דין והתובעת יכולה היתה לשוב ולהגיש תביעה מחדש. מכאן, שדי בכך שהתביעה נמחקה על הסף כדי לחייבה להשיב לתובעת כספים, כאשר מייד לאחר מכן תוכל התובעת לשוב להגיש תביעה מחדש ! איני בטוח שזו התוצאה בה חפצה הנתבעת.

זאת ועוד: אין כל הגיון שהתובעת אשר טרחה וניהלה את ההליך, והשקיעה משאבים וזמן בניהולו (להבדיל מהליך של סילוק על הסף) תצא כאשר ידה על התחתונה רק בגלל שניהלה משפט שלם בעוד שאם התביעה שהגישה נמחקה על הסף היא תהא זכאית להשבת סכום של 40,000 ₪ מהנתבעת ומיד תגיש את התביעה מחדש; והרי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם אינטרס הנתבעת.

על כן, הפרשנות הנכונה לטעמי להוראת הסעיף בהסכם הינה שהתובעת זכאית להשבת הכספים גם במקרה שהתביעה נדחית לגופה.

ביחס לשאר טענות הנתבעת, הרי שאלו נוגעות לניהול ההליך בבית משפט השלום ברחובות. טענות אלו והן מייחסות לכאורה רשלנות לתובעת בניהול ההליך. טענות אלו דינן להתברר במסגרת תביעה נפרדת, ולא במסגרת תיק זה שהינו תביעה כספית פשוטה המבוססת על הסכם. לאור תכליתו של סדר הדין המקוצר אין מקום לכרוך בתביעה זו את טענות הנתבעת ביחס לניהול ההליך בבית משפט השלום ברחובות, שכן מדובר בטענות מורכבות המצריכות הכרעה בהליך נפרד. לא למותר לציין כי הטענות ביחס להתנהלות התובעת נטענו בכלליות וללא פירוט מספיק כיצד התרשלה התובעת, באיזה שלב של ההליך, אילו מסמכים היו חסרים ולא הוצגו, מה הנזק שנגרם ועוד כהנה וכהנה טענות שאינן מתאימות באופיין ובמהותן להליך זה. ברור כי אין בכך כדי למנוע מהנתבעת להגיש תביעה נפרדת.

ביחס לטענת השיהוי, הנתבעת לא הראתה מה הנזק שגרם לה השיהוי ובמה שינתה את מצבה לרעה. טענת שיהוי בתחום המשפט האזרחי היא טענה קשה, התנאים לקבלתה קשים ונסיבות החלתה נדירות ועל הטוען אותה מוטלת לעמוד ברמת הוכחה נכבדה. הנטל על הטוען לשיהוי כבד ורב, וקבלת הטענה מצריכה התחשבות גם בהיבט האינטרס הציבורי (הלכת תלמוד תורה). היסוד של שינוי מצב לרעה מצדו של מי שטוען לשיהוי הוא יסוד מהותי שיש להוכיח, אך אינו תנאי מספיק להוכחת השיהוי, ובודאי שיש לפרטו במסגרת הבקשה לרשות להתגונן, ופירוט כנדרש לא היה.